עיון בסוטרה 1.33 בספר היוגה סוטרה של פטנג'לי
בתרגומה של אורית סן גופטה הסוטרה מתורגמת כך:
"גישה של חביבות, רחמים (חמלה), שמחה, שיוויון נפש כלפי מושאים הגורמים לאושר, סבל שכר ועונש – מצלילה את התודעה".
הספר מתוארך בין 100 ל 500 לספירה.זהו טקסט יוגי קלאסי
מסודר כסודר כסוטרות פסוקים שבהם יש אבני דרך מצפן מוסריות, הוא מהווה את הפילוסופיה שעומדת מאחורי התרגול.
הספר נועד ליוגים מנוסים. זה ברור. כאלה המקדישים את החיים שלהם לתרגול. אבל מידי פעם יש בו דווקא אבני דרך לאזרחים הפשוטים שמנהלים אורח חיים רגיל, כמונו, אנשי משפחה שיש להם עבודה, ואינם פורשים ליער או מערה.
הסוטרה הזו, מדברת גם למתרגלים הפרושים וגם לפשוטי העם שחיים חיים רגילים.
פטנג'לי מציע לנו לטפח אימון שיצליל את התודעה.
זהו המשך לדיון קודם על מהם הדברים שמפריעים לתודעה להיות צלולה. שמתוארים כ"מכאובים"
מול האי צלילות, מציעים כאן מה יכול לעזור לנו להישאר צלולים. או מהם הדברים שיכולים לסייע לתודעה שלנו להישאר צלולה.
הפוסט הזה נכתב חצי שנה לתוך מלחמת חרבות ברזל, כאשר אנו מלאי תקווה שהשבויים שלנו יחזרו הביתה כבר, נעים בין הקושי להמשיך חיים לבין הרצון לחיות.
אני מרגישה שדווקא עכשיו, אם נעמיק בתרגול ונוכל לשאול את עצמנו (וגם לענות), איך אנחנו יכולים להוסיף ולתבל את החיים שלנו בעקרונות האלה אולי נוכל לעשות עבודה טובה יותר עבור כולנו כקהילה שחיה במקום הזה ונוכל להחזיק טוב יותר את המשימות שלנו כחלק מהקהילה הזו.
אנחנו נמצאים בתקופה בה קיימת שאלה לגבי מערכות היחסים שלנו והתחושה של היותנו חלק מקהילה שחיה כאן בישראל. רבים עוברים להתגורר בחו"ל, אינם רוצים לחיות פה בצל המלחמה. אפשר להבין את הצורך של אנשים לשמור על עצמם, על משפחותיהם ואפשר להבין את תחושת המחויבות להישאר כאן, בארץ ישראל, ב"בית" שבנינו, בבית שנבנה כאן כתקומה מתוך שואה, לשמור על הבית.
יש כאן מלבי מלחמה וכועסי מלחמה ותחושה של חום גדול וכעס, חוסר צדק וחוסר הבנה.
אפשר להבין למה יש מחלוקת בין אלה שחשים כך ובין אלה שחשים כך.
קיימת תחושה של פילוג. איך מדברים? איך יוצרים גשר?
אני רוצה להאמין שיש בטקסט הזה כדי לעזור להתמקד בכוונה, טקסט שיכול לעזור למתרגלים להרגיש יותר טוב עם עצמם ועם הסביבה ועדיין לשמר את השוני התפיסתי.
היוגה מדברת על ארבעה מפתחות, ארבעה אופני התנהגות, שעומדים בבסיס של כל מערכת יחסים: זוגית, תעסוקתית, משפחתית או קהילתית.
כל "מפתח" הוא תרגול בפני עצמו:
ארבעה מפתחות לארבעה מנעולים
טיפוח חביבות עבור אלה החווים שמחה
חמלה עבור אלה שסובלים
שמחה עבור אלה שמצליח להם (אל מול בעלי המעלות, אלה שהולכים בדרך הנכונה)
שיוויון נפש עבור אלה שהולכים בדרך הרעה, (אל מול חסרי המעלות, כלומר אלה שמעצבנים אותנו).
יש כאן מפת דרכים שמדברת על יחסים בכלל עם אנשים וקהילה וגם עם עצמנו.
זהו מפתח טוב לכינון, בניית ותחזוק מערכות יחסים.
אם ניקח את ארבעת התרגולים האלה, ארבעת הקביעות האלה למופע הקיצוני שלהם, זה יכול להיות מפחיד:
גישה של חביבות מתורגמת בחלק מהמקומות גם ל"אהבה ללא תנאים". תרגול אהבה ללא תנאים. יכול גם להיות מסוכן בצד השלילי שלו. גם למי שאוהב וגם למי שנאהב.
חמלה ללא מעצורים יכולה להביא את החומל גם להזדהות יתר
שמחה או שביעות רצון או אמפתיה- יכולה בקלות להיגרר להזדהות יתר.
ולכן מדובר פה על פיתוח מערכת ויסות. זו האופקשה- השתוות הנפש שמאזנת את השלוש.
חביבות או אהבה ללא תנאים:
כשאנשים מספרים לנו דברים, אנחנו ישר מקרינים את זה על עצמנו. חושבים על עצמנו בהקשר הזה.
קל לשמוח בשביל מישהו שחיפש עבודה הרבה זמן ולא מצא. אבל אם זו בדיוק עבודת החלומות שלנו שהוא מצא. האם נוכל להיות חביבים באמת מעומק הלב באותה מידה עבורו?
כאן מציעים לנו תרגול, שהוא בעצם טיפוח ההיפך מהאוטומט שלנו.
אם האוטומט שלי הוא לשמוח בשבילו בחוץ אבל בפנים לחשוב עלי ולמה אני לא קיבלתי את העבודה הזו, שינוי האוטומט, דורש גיוס משאבים וכוחות כדי להביא את עצמנו באמת לשמוח עבור אותו אדם. או להיות חביבים ולנצור את רגש הקנאה שעולה בנו.
אפשר להתבונן על הסוטרה הזו ולהבין את התרגול טוב יותר, אם נסתכל על דרך השלילה:
התגובות הרגשיות האוטומטיות שלנו, מפריעות לשלוות הנפש ומונעות מאיתנו להגיע לריכוז.
האם נוכל להיות שבעי רצון עבור אלה ששמחים מאיתנו? שאלה.
פטנג'לי מציע שבעזרת תרגול- כן.
תרגול כזה ישנה את האוטומט שלנו ויעזור לנו להתבונן מחדש על הקשרים שלנו באופן מקרב. ולא מרחיק.
סוואמי הריאראננדה מציע תרגול כזה:
"ראשית יש להיזכר כמה נשמח כשנזכר בשמחתו של חבר. נתמלא ברגש של שמחה.
אז, יש להמשיך ולדמיין את עצמך שמח באותה המידה בהצלחתו של אדם שאינו יקר ללבך ובהמשך אפילו כלפי מתחרה או אדם שאינך אוהב".
פשוט להיזכר בשמחה שאנו חווים כלפי אלה שקל לנו לשמוח בשמחתם.
כשהשמחה הזו זמינה לנו, נוכל לנסות לזכור את מה שקשה יותר, לשמוח עבור מתחרה שלנו או אפילו אדם שאיננו אוהבים.
חמלה
טיפוח חמלה עבור אלה שסובלים.
מעניין לשאול את עצמנו מי חבר טוב יותר שלנו? אלה שבאים לשמוח איתנו תמיד? או אלה שנמצאים איתנו בשעת סיבלנו?
החברים הטובים באמת הם כנראה אלה שנמצאים גם כשקשה לנו, כי אז הכי קשה להימצא בחברת אדם לאורך זמן.
טיפוח חמלה עבור אלה שסובלים הוא תרגול לא פשוט. בהתחלה זה קל אבל לאורך זמן, קשה לא להיות שיפוטיים כלפי סבלו של אחר. לפעמים נראה שאותו אדם קצת מביא את זה על עצמו, או קשה לראות אדם סגור בתוך מעגל קסמים של סבל באין יכולת לצאת ממנו וגם חוסר אונים מול סבל של אחר שאין לנו איך לעזור לו, קשה לאורך זמן.
שמחה עבור אלה שמקבלים שכר, או עבור בעלי המעלות.
מי הם בעלי המעלות האלה?
קל לקנא בהם. הם תמיד קמים בחמש בבוקר ומספיקים לעשות הכל, להגיש בזמן, להיות מטוקטקים. ובמקרר שלהם יש קייל ונבטים. תמיד. וטעים.
אבל בעצם הכתבים מתייחסים אל האנשים האלה כבעלי מעלות מיוחדות ואמיתיות. בעלי כישרון מיוחד. כמו אנשים שיש להם המון סבלנות או שהם יצירתיים במיוחד, מעלות אלה יכולות להיות סבלנות, אומץ, אחריות.
מדובר באיזשהו מצפן פנימי שהינו בעל תרומה לאחרים ואינו מזיק לאף אחד.(הגות, מחשבה, כוונה).
העניין כאן הוא שאת המעלות האלה ניתן להשיג על ידי תרגול בלבד, כלומר, המעלות האלה לא נפלו מהשמים, מישהו עבד מאד קשה כדי להיות בעל מעלות שכאלה.
התרגול המוצע כאן הוא במקום לשנוא אותם מבפנים, במקום לקנא בהם, לנסות ללמוד מהם על עצמנו ולנסות להתכוונן לפיהם.
למשל לשאול את עצמנו – מה התחושות שעולות לנו כשאנחנו רואים את הצלחותיהם.
הרבה פעמים ישר נחשוב על עצמנו. אם הם ככה וככה, מה זה אומר עלי? שאני פחות? שאני לא? האם אני באמת יכולה לחוות שמחה עבור האנשים האלה.
אם כן, אני כנראה יכולה לחוות אותה גם מול ההצלחות שלי, ולא להוריד לעצמי, להיות שיפוטית כלפי עצמי.
אם עולות בי תחושות של קנאה, לחפש במה אותו אדם לא טוב, איפה אפשר לצחוק עליו או סתם להתעצבן ממנו, אולי זו הזדמנות טובה לחקירה אישית.
שוב ההצעה כאן היא לא להגרר אל המחשבה האוטומטית שלנו, ולנסות לחפש איך להיטיב.
השתוות הנפש עבור אלה שהולכים בדרך הרעה, (אל מול חסרי המעלות, כלומר אלה שמעצבנים אותנו)
השתוות? שיוויון?
המונח אופקה, אופקשה, שיוויון נפש, Equanimity, הוא אחד מארבע איכויות הלב, אותן לימד הבודהה.
מה זה מעלה בי כשאחרים טועים סביבי או במצב של אפוניה חוסר מסוגלות, טפשות, צביעות, פגיעה באחר) או גרוע מזה- יש עוול כלפי אחרים סביבי?
איך אפשר להשאר בלתי מוטרדים מטעויות של אחרים?
בדרך כלל כשאנחנו פוגשים עוולות עולים – נראה שני מצבי קיצון
או שנאטמים מול זה כי אי אפשר להכיל
או שזה מנטרל את כל החיים ועוזבים הכל כדי להציל.
כאן מבקשים מאיתנו להיות מציאותיים- לעשות את מה שאנחנו יכולים לעשות מתוך כוונה אמיתית, מתוך נדיבות מתוך אהבה וזה הכל.
לא להזניח דברים אחרים בחיים שלנו, או לא לישון, או לפגוע בעצמנו, במשפחה שלנו,
לא להתייסר עם מה שלא עושים ולא לנהל מאבקים פנימיים מול אלה שכן עושים.
השתוות הנפש מזמינה אותנו לתרגל מה אנחנו יכולים לעשות במסגרת מה שאנחנו יכולים בלבד.
בתוך אורח החיים שלנו שאינו אורח חיים נזירי כדי להקטין את הפגיעה בעולם.
ובחזרה לאיך מתנהלים עם התרגול הזה בחיים?
המיינד צריך להיות במזג מתאים כדי שהתגובה שלנו תהיה כזו.
למשל:
בכביש כשכולם נדחפים מארבעה נתיבים לנתיב אחד – זה מעצבן אותי אבל מצד שני אם להיות כנה, גם אני קצת עושה את זה לפעמים.
אם קודם כל אשים לב איך אני מתעצבנת על אלה שעושים לי את זה.
ולא אכעס עליהם לא רק בהחלטה שלא לכעוס אלא ממש אצליח לא לכעוס בהרגשה מבפנים, בלי לעבור את האינטלקט בדרך.
אם אצליח להיות במקום שאני מכוונת את הלב שלי לא להיות כעוסה כשזה קורה לי – אולי אז אצליח לעשות את זה פחות לאחרים.
בסופו של דבר, הטקסט מזמין אותנו לחקירה מתמדת.
ולכן אני אוהבת את השימוש במילה "טיפוח".
לדעתי זהו המפתח כאן
כשמטפחים גינה יש תקופות, יש חורף ויש קיץ ויש אביב של התחלות חדשות ולפעמים יש סערות והכל נהרס וצריך להתחיל מחדש.
אפשר להתייחס ככה גם אל הגינה הפנימית של עצמנו.
ולתרגל להיות בסלחנות, בהוקרת תודה, בשביעות רצון וגם בשיוויון נפש.
