למה כן צריכים להיות גמישים כדי לתרגל יוגה?

צרו איתי קשר

פוסטים אחרונים

על יוגה והתפתחות אישית

אם אתאמן ביוגה, האם אחווה התפתחות? יש לי תלמידה שמגיעה לשיעור פעמיים בשבוע. מתמידה, מתאמצת עד מאד, מזיעה, מתנשפת, נותנת את כל כולה באימון. היא

קרא עוד »

דף הפייסבוק

אנשים לא אוהבים לפגוש את החלקים הפחות זוהרים שלהם, אם היה ניתן לטאטא מתחת לשטיח את המקומות האלה ולהתגלות במלוא הדרנו כל הזמן, ודאי רבים היו בוחרים בדרך הזו.

תרגול היוגה, מפגיש אותנו עם קושי, עם כאב, עם דרישה להיות סבלניים, עם חוסר הידיעה מה יהיה, ועדיין, בסוף התרגול אנחנו מרגישים שלמים יותר, נוכחים בגוף, חזקים ויציבים.

כי אלה גם החיים.

בתרגול היוגה, אנחנו רואים את זה באופן ברור.

צילום: שחף אביב

ניקח לדוגמא את תנוחת העץ (כמו בתמונה הזו).

זו תנוחה שדורשת את מלוא תשומת הלב שלנו. לא תמיד היא זמינה לנו.

לפעמים, אנחנו לא מצליחים להניח את הרגל במקום, מאבדים שיווי משקל, מאבדים ריכוז. לפעמים, אנחנו נדרשים לעמוד בתנוחה הזו די הרבה זמן, ואז מאבדים סבלנות או שיש מן כאב שמטפס במעלה הרגל, עד שמרגישים דחף לצאת מן התנוחה.  

ניסיתם לשים לב מה קורה לנו בפנים במצבים האלה?

מנסים שוב ושוב עד שנצליח?

מאבדים עניין ומחליטים שזה לא בשבילנו?

מסתכלים מסביב ומרגישים שכולם מצליחים ואנחנו לא?

תרגול היוגה, מבקש מאיתנו לשים לב לדפוסים האלה שלנו. להכיר אותם, להכיר בהם, לראות שגם בחיים האמיתיים מחוץ למזרון, יש לנו את אותן הנטיות.

לנסות שוב ושוב עד שנצליח

להחליט שזה לא בשבילנו ולעבור הלאה

להרגיש שכולם מצליחים הכל ורק אנחנו לא.

אז שמנו לב שזהו דפוס הפעולה שלנו. מה עכשיו?

עכשיו מגיע תרגול בגמישות.

לא מדובר בגמישות של הגוף. זו מתפתחת ככל שהתרגול מעמיק.

מדובר כאן על גמישות תודעתית. גמישות כזו היא תהליך אינטראקציה עם הסביבה שלנו.

באמצעות מודעות למה שקורה עכשיו, מתאפשר שינוי התנהגותי, או שמשתנה נקודת המבט כדי להגיע לתוצאה טובה.

גמישות תודעתית היא למשל היכולת לנוע בתשומת לב בין מאמץ לבין הרפייה ולהחליט מתי צריך להרפות כדי להתאמץ ומתי צריך להתאמץ כדי להרפות.

אם ניקח למשל את תנוחת העץ שוב:

במקום לנסות להפעיל יותר כוח כדי לעמוד זקוף, דווקא להרפות מאמץ ולאפשר לרגל העומדת להיות כבדה, לשים לב לשינויים שקורים כל הזמן בכף הרגל ולא לנסות לעצור אותם אלא להיפך, לנסות לעבוד יחד עם העובדה שהתנוחה הזו אינה סטאטית, משהו כל הזמן זז בה.

אם כאשר אנחנו מבחינים בכך, אנחנו יכולים לשנות את נקודת המבט, ובעקבות כך גם לשנות את דפוס ההתנהגות שלנו, למשל: מלנסות להתייצב ללא הרף, אנחנו דווקא מאפשרים לחוסר היציבות לבלוט , כך אנחנו מכינים את עצמנו לכל דבר שיקרה, וכך אנחנו נוהגים בגמישות.

פתוחים לכל מה שיבוא.

אולי ניפול? אולי

נוכל להסכים להיות Playfull לגבי זה ולהתבונן בסקרנות על מה קורה לנו בפנים כשאנחנו מאבדים שיווי משקל?

אולי יימאס לנו? אולי

נוכל להסכים להיות סבלניים כלפי זה ולבחון את התגובה הפנימית שלנו כשאנחנו מאבדים סבלנות? כיווץ, קפיציות, מבט חטוף אל השעון?

אולי זה לא יצליח? אולי

נוכל להסכים להיות יותר מתונים עם השיפוט העצמי ולהגיד לעצמנו, שההצלחה היא בעצם ההגעה לתרגול ולא בכמה תנוחות הצלחתי לעשות?

לפחות ניסינו, וזה לא משנה מה כולם עשו, התרגול הוא שלנו בלבד! והחוויות ממנו, הם אישיות.

כשמשנים פרספקטיבה – מוצאים כחות מחודשים וסקרנות

כשאנחנו מוצאים שיש לנו הרבה יותר כוחות ממה שחשבנו כי הרפנו במקום מסויים כדי להתחזק במקום אחר, אנחנו מתמלאים באנרגיה ולא מתרוקנים.

ומהמזרון חזרה לחיים

כשאנחנו מסוגלים לראות במבט על, מ”מעוף הציפור” כמה אנרגיה אנחנו משקיעים במקום מסויים ולהחליט האם זה באמת מקדם אותנו לאן שאנחנו רוצים אנחנו מרגישים יותר יציבים, יותר נוכחים ובעצם לוקחים חלק פעיל בחיים שלנו כאן על כדור הארץ.

כך למשל, אם מבקום העבודה שלי, אני דואגת כל כך שיכירו במאמצים שלי ולכן מתאמצת הרבה יותר לצורך כל מטלה קטנה, אולי כשאשים לב לדפוס הזה, אוכל להזכיר לעצמי, שדווקא עודף המאמץ מייצר תחושה שלילית אצלי וגם בסביבתי ואנסה דווקא ליהנות מהעשייה, לווסת את המאמץ ולעדן את התגובות.

במקום כיווץ – לנסות ליצור רחבות, מתוך בחירה מודעת. בסופו של דבר, במקום להתעייף כל כך, אשאר עם אנרגיה לעוד וגם ארגיש מסופקת מהעשייה.

סגירת תפריט