מחיאות כפיים בסוף שיעור? ומהי יוגה מודרה.

צרו איתי קשר

פוסטים אחרונים

על יוגה והתפתחות אישית

אם אתאמן ביוגה, האם אחווה התפתחות? יש לי תלמידה שמגיעה לשיעור פעמיים בשבוע. מתמידה, מתאמצת עד מאד, מזיעה, מתנשפת, נותנת את כל כולה באימון. היא

קרא עוד »

הרפייה – התנוחה הקשה ביותר

הרפייה – לא רק בסוף אימון. האימון מתחיל בהרפיית מאמץ. כך אנחנו מכינים את הגוף שלנו לעבודה. הרפיית מאמץ היא עיקרון מרכזי וחשוב באימון, ובעיקר

קרא עוד »

דף הפייסבוק

בסיום השיעור, לאחר ההרפיה, לפני שכולם מתפזרים, אני נוהגת לקחת עוד רגע קטן של שקט והקשבה כדי לאפשר לגוף לעכל את מה שהיה בשיעור.

אנחנו מסיימים את השיעור ביוגה מודרה (כפי שמודגם בצילום כאן למעלה).

מהי מודרה בכלל ולמה אנחנו מתרגלים את המודרה הזו בסוף שיעור?

כשבסוף התרגול אנחנו מסיימים כולנו יחד ביוגה מודרה , זו דרך לאסוף ולהודות על מה שהיה בשיעור, לאפשר לשקט שנוצר תוך כדי התרגול, להשתהות עוד רגע לפני שחוזרים לחיים הרגילים. זהו רגע חשוב, וכדאי להיות בו בנוכחות מלאה.

באמצעות המחווה הגופנית הקטנה הזו :

המורה מכבד את התלמידים ואת המרחב

התלמידים נותנים כבוד למרחב ולמורה וגם אחד לשני

וכולם נותנים כבוד לגוף שאיפשר את התרגול הזה וגם לעולם שאיפשר את הצטרפות הרגעים ליכולת.

כל הדבר הזה מקבל ביטוי בתוך מחווה מאד יפה של התמסרות לרגע הזה.

היכולת שלנו להודות על מה שהתאפשר לנו לעשות היום, עכשיו, הרגע מבטאת את העובדה שאנחנו מאמינים שיש לנו, וזה כבר משמח ולא מובן מאליו.

הרבה פעמים אנחנו פוגשים את התחושה ש”אין לנו” או “הלוואי והיה לנו” או “אם רק היה לנו”. כאן, לרגע קטן, אנחנו מכבדים ומודים על מה שניתן לנו, .

מהי מודרה במסורת היוגית:

חותם, סימן, מחווה סימלית וגם סגירת מעגל אנרגטי.

מודרה היא מחווה. תנוחה או צורה שאנו עושים עם הידיים או עם אברי הגוף שנועדה לתעל את אנרגיית החיים (פראנה) בגוף למקום מסויים.

דסיקשר, אחד המורים הדגולים של העידן המודרני, תיאר את החיים כשואבי אנרגיה כך שהרבה מהפראנה שלנו נמצאת בחוץ. בתרגול התנוחות, אנחנו לאט לאט משיבים את הפראנה לגוף.

תרגול מודרות מסייע בריכוז ובהתכנסות החושים, כך שהפראנה לא תדלוף החוצה.

תרגול מודרות נעשה בקשב ובעדינות רבה.

ולמה לא למחוא כפיים בסיום השיעור?

בסיום השוואסנה (תנוחת ההרפייה), מערכת העצבים במצב כזה שמבקש עוד רגע של שקט, לאנשים רבים, קשה לעשות את המעבר הזה, זו גם דרך לכבד את השקט שהם זקוקים לו.

מחיאות כפיים עשויות להיכנס ברעש לתוך הרגע המתוק הזה ולבטל אותו.

למי אנחנו מוחאים כפיים בעצם? למורה? לעצמנו? מה עשינו כאן? התקרבנו לעצמנו.

 אולי המורה מוביל את הדרך אבל המורה רק חלק ממנה, אין כאן איזו הופעה או משהו מיוחד.

אז למה אנחנו מרגישים צורך למחוא כפיים?  

אין לי תשובה מושכלת לשאלה הזו, אבל זו נקודה מעניינת לדיון.

אי של שקט

במקור, אימון היוגה נוצר על מנת לנקז את הרעשים שהתודעה שלנו מייצרת, כך שבסוף האימון נותר שקט שאיתו אפשר להמשיך למדיטציה.

במסורת התרגול שלי – ויג’נאנה, המדיטציה בתחילת התרגול כדי לבסס את החיבור לגוף באמצעות קשב.

בזמן המדיטציה מאפשרים לכל המחשבות לעלות ולהיעלם בקצב שלהן. אין הכוונה לאיך לבצע את המדיטציה. ההכוונה היחידה היא “פשוט לשבת”. בהנחה שהגוף יידע לעשות את זה אם יתרגל מספיק זמן.

אנחנו מספקים זמן מקום ומרחב ומאפשרים למה שקורה לקרות.

אנחנו מתרגלים תנוחות ולאט לאט נוצר שקט במערכת. ואז אנחנו מסיימים ביוגה מודרה, כדי לאסוף ולסכם באופן שקט שיכבד את הרגע ויבטא את התודה שלנו על מה שהתאפשר לנו כאן.

צולם ע”י הילה זדה בעת שיעור יוגה שהעברתי למתמודדים ומחלימים מסרטן במסגרת “חלאסרטן במדבר”.

סגירת תפריט