על כיווץ, התרחבות, והתמודדות עם כאב בשלושה שלבים.

קחו רגע. עצמו עיניים. נשמו עמוק פנימה.

חשבו על כאב שאתם מכירים, שיש לכם בגוף או שחוויתם פעם. דמיינו את עצמת הכאב ברגע שאתם מרגישים בו.

כאשר אדם חווה כאב, נוצר כיווץ במרחב הפנימי. אם מקשיבים לגוף אפשר ממש להרגיש את זה קורה.  

כשאדם מתמודד עם כאב עקבי (כרוני), זיכרון הכאב, מפעיל את כל הגוף ובניסיון להימנע, הגוף עושה כל מיני מניפולציות.

אולי פתאום מפסיקים לנשום או מכווצים את השרירים חזק כדי להימנע מהזעזוע מעצמת הכאב. לעיתים מפתחים הליכה קצת משונה או מניחים יותר משקל על צד אחד כדי להמנע מאי הנוחות שבהנחת משקל בצד השני.

כל מי שנפצע מכיר את התופעות האלה מקרוב. ובינינו, מי מאיתנו לא חווה כאב מידי פעם?

אני רוצה לעסוק כאן דווקא בזיכרון של הכאב בגוף ובאופן שבו אנחנו נושמים כשאנחנו נפגשים עם כאב.

האם כשכואב, אני מפנה את תשומת הלב שלי אל הנשימה?

מה קורה לנשימה שלי כשכואב לי?

כשאני מפנה את כל תשומת הלב שלי, לרגע של הכאב, אני שמה לב שהנשימה הופכת להיות קטנה, אולי נעלמת לגמרי, יש רגע של כיווץ, ניסיון להימנעות מהכאב.

ביוגה קוראים לזה "דוקהה/ דוקהאם" (סבל Dukham- bad space). כיווץ המרחב הפנימי. אם נשים לב, גם כאשר אנחנו נעלבים או כועסים או עצובים בגלל משהו, אנחנו עשויים להרגיש את הכיווץ במרחב הפנימי של הגוף.

ומאידך, כאשר משהו משמח אותנו, כאשר נוח לנו, אנחנו עשויים להרגיש את ההתרחבות.

 ביוגה קוראים לזה סוכהא/ סוכהאם ( Sukham  – good space)  התרחבות של המרחב הפנימי. יש האומרים שזהו הטבע האמיתי של בני האדם שאליו אנו שואפים להגיע – גרעין האושר.

היוגה עוסקת הרבה ביחסי הגומלין שבין הכיווץ להרפייה.

הסוכהה והדוכהה. אלה צמדי ניגודים. וביוגה אוהבים לטפח את תשומת הלב למצדי הניגודים האלה כדי למצוא את דרך האמצע וגם כדי ללמוד איך לא להיות מנוהלים על ידי הקצוות אלא "להתעלות מעל צמדי הניגודים".

להגיע אל דרך האמצע דרך היכרות עם הקצוות

הנטיה הטבעית שלנו כבני אדם היא להימנע ממה שגורם לנו לסבל, לכיווץ המרחב הפנימי ולהיות כמה שיותר במגע עם רגע הסוכהה, אלה שמספקים לנו תחושת רווחה פנימית.

אבל, לרוב יש לעבור את רגעי הדוקהא כדי להגיע לסוכהא. רק כאשר אנו ערים לכווץ ולהתרחבות ולצמדי הניגודים האלה, אנחנו מוצאים את הדרך  בה לא נמנע מהכאב אבל הוא גם לא ינהל אותנו, כל שנוכל למצוא את רגעי ה"רחבות".

באמצעות התרגול, ניתן לווסת ולאזן ואף להשפיע לאורך זמן על עצמת ההתכווצות וההתרחבות. ולנסות להיות יותר במגע עם התרחבות מאשר עם כיווץ המרחב הפנימי.

איזה תרגול יכול לעזור לשנות משהו בדפוסים הקיימים?

תרגול נשימה יוגי שעוסק בכיווץ והתרחבות הוא תרגול הואיוס.*

הואיוס הן נקודות ייחוס בגוף לאורך עמוד השדרה (ואיוס פנימיים) וגם באזור הפנים ובית החזה (ואיוס חיצוניים).  

התרגול בנשימה הזו הוא תרגול של כיווץ והרפייה באמצעות נשימה אל וסביב נקודות אלה.

אפשר ליצור שינוי אמיתי בדפוסים של ההתמודדות עם כאב באמצעות תרגול בשלושה שלבים:

שלב הזיהוי (VIVEKA)

כשאנחנו באים להתעסק עם כאב,  אחד הדברים הראשונים שאנחנו מזהים זה הכיווץ. הדוקהה. כדי לטפח את ההפך, את ההתרחבות הסוכהה, חשוב יהיה לעבור דרך ההיכרות והזיהוי של הכיווץ.

בשלב הזיהוי נעשית עבודה של הפניית תשומת לב חוקרת.

למשל:

מה מניע את הכיווץ? (עצמת הכאב, הזיכרון והחשש מכאב)

מהי עצמת הכיווץ? (חד וחודר? ארוך ומתמשך?)

מה קורה בגוף כשיש כיווץ? (הפסקת נשימה? חום, קור? רעד?)

איך ומתי זה משתחרר? (כשמתרגלים לכאב, כשמצליחים לנשום לתוך זה)

אחרי שלב הזיהוי, נוכל להתחיל לעבוד עם מה שיש.

שלב המעבדה:

בשלב הזה, נוכל להשתמש בכלים היוגיים של תרגול ומשחק כדי להבחין בטבע הכיווץ וההתרחבות לאורך זמן, ללא קשר הכרחי לכאב.

למשל: נוכל לדמיין שאנחנו בסביבה סטרילית ונוציא את מושא ההתכווצות, כלומר הכיווץ וההתרחבות לא יהיו קשורים בהכרח לכאב, אפשר יהיה להסתכל על הכאב באופן קצת אחר.

מטאפורית, אפשר לקחת את זה לעבודה עם אנשים בטראומה.  עצם ההזכרות במושא הכאב, מכווץ. אבל אם נפריד את הכיווץ מהזיכרון של הכאב ונבקש  למשל, לכווץ את היד בנשיפה ולהרחיב בשאיפה,  במוח הכיווץ הזה לא יהיה קשור מיידית לתחושת הכאב, אלא פשוט פעולה שהמוח יודע לבצע. ניטארלית.

עכשיו ניקח את הפעולה הניטארלית הזו  ונרתום אותה אל תשומת הלב. נרתום אותה אל התנועה נרתום אותה אל פעולת הנשימה והנה ה"יוגה". הנה האיחוד המבוקש בין מה שעושה הגוף, מה שיודעת התודעה, ומה שמניעה הנשימה.

שלב האומץ – מהמזרון אל החיים האמיתיים:

ובהמשך לכך, נוכל לשים לב מתי הכיווץ מגיע  – כשיש כאב, על ידי הסכמה להיות קצת במקום שבו כואב ולחקור אותו. במצב כזה, שתשומת הלב המלאה שלנו נמצאת בכאב, באופי שלו, נוכל לחקור ולראות שהכאב זמני, ואף משתנה.

להסכים להיות במקום של כאב זו עבודה שדורשת אומץ. הסכמה לראות את המצב כפי שהוא. להיות שם.

ה"עבודה" היוגית שנעשה במקום הזה, יכולה להיות – לטפח התרחבות במקום כיווץ.

כדי להגיע לזה אפשר להשתמש בתרגול נשימה, במחשבות מרחיבות לב, בפעולה שעושה לנו טוב.

בדרך כלל אפשר להבין את הדברים האלה בדיעבד. לא תמיד ברגע שיש כאב, אפשר לשים לב לטבע שלו, לשאול שאלות ולהשתמש בכלים האלה, אבל לא להתייאש. גם תשומת לב בדיעבד, היא חלק מהדרך.

ככל שהכלים של היוגה יהיו במודעות שלנו, כך אפשר יהיה לשלוף ולהשתמש בהם במקרה הצורך.

ואיך כל זה יכול לבוא לידי ביטוי בחיים עצמם?

לעיתים עוזר לחשוב גם על היחסים שלנו עם בני אדם או תוכן שאנחנו בוחרים להכניס לחיים שלנו או אפילו לבחון מחדש את אתגרי הגוף כמרחיבים או מכווצים.

יכול להיות מעניין לשאול את עצמנו האם הפעולות שלנו בעולם מרחיבות או מכווצות? איזה איכות יכולה להיות לפעולה שלנו כדי לבוא במגע יותר עם מה שמרחיב ופחות עם מה שמכווץ.  

האם האדם הזה שגורם לי להרגיש קטנה ולא מוערכת מרחיב או מכווץ את המרחב הפנימי שלי ומה יכולות להיות הפעולות שלי מול זה. (לעמוד על שלי, להפרד, לעשות יותר או לעשות פחות)

האם הסרטון שבחרתי לצפות בו כרגע מרחיב או מכווץ ומה יכולות להיות הפעולות שלי מול זה (לראות את הכיווץ ולטפח את ההיפך תוך כדי תשומת לב, להפסיק לראות ולבחור לראות משהו אחר)

האם הכאב שאני מכירה את טבעו מרחיב או מכווץ ומה יכולות להיות הפעולות שלי מול זה. (להאט את הקצב, לשים לב שהכאב זמני וכשהוא נעלם יש ריקנות שמאפשרת לנשום עמוק שוב ולהיות במגע עם מה שמרחיב כדי לטפח את ההיפך).

גם כאן התרגול הוא להפנות תשומת לב, לזהות, לעבוד על זה, וליישם בהדרגה.

• ניתן לקרוא בהרחבה על התרגול הזה בספר "שערי הרוחות" של מורתי אורית סן גופטה.